רשות תכנון ה-AI

אנו עומדים בנקודת מפנה בפיתוח תוכנה. הדיון מתמקד לרוב ב איזה האם ה-AI כותב את הקוד הטוב ביותר (Claude מול ChatGPT) או היכן היכן ה-AI צריך 'לגור' (IDE או CLI). אבל זהו הדיון הלא נכון.

הבעיה האמיתית היא לא דור של קוד. הבעיה האמיתית היא אימות שלה.

כאשר אנו מאמצים בינה מלאכותית כ'מקדדי ויברציות' (Vibe Coders) – שבהם אנו מציינים את הכוונה וה-AI מבצע את הביצוע – אנו יוצרים זרם עצום של תוכנה חדשה. להקת סוכני AI יכולה לייצר בדקה אחת יותר קוד ממה שמפתח בכיר יכול לסקור בשבוע. האדם הפך לצוואר הבקבוק.

הפתרון אינו עוד בני אדם. הפתרון הוא סמכות תכנון AI.

מבעל מלאכה למנהל מפעל

באופן מסורתי, "רשות התכנון" (Design Authority) היא קבוצה קטנה של אדריכלים המתכנסת פעם בשבוע או בחודש כדי לאשר או לדחות תכנון. בעולם של פיתוח AI בקצב גבוה המודל הזה מיושן לחלוטין. הוא איטי מדי ומגיב באיחור רב מדי.

כאשר אנו עוברים ל-"קוד חד-פעמי" (Disposable Code) – תוכנה שאנו לא מבצעים לה ריפקטורינג אינסופי, אלא זורקים אותה ומייצרים אותה מחדש כאשר הדרישות משתנות – התפקיד שלנו משתנה מהותית. אנחנו כבר לא בנאים שמניחים לבנה אחר לבנה. אנחנו האדריכלים של המפעל שמדפיס את הקירות.

אבל מי מוודא שהקירות האלה ישרים?

ה'כפפה': מבחן אש אוטומטי

רשות תכנון בינה מלאכותית (AI Design Authority) אינה אדם, אלא צינור. "מבחן כוח" (Gauntlet) שכל שורת קוד שנוצרת חייבת לעבור כדי להגיע לייצור. תהליך זה אינו מחליף את סקירת הקוד האנושית ב- כלום, אלא ב- טובים יותר.

זה עובד בשלוש שכבות:

1. הרשות המבצעת (היצירה)
אנחנו לא מבקשים ממודל AI אחד פתרון, אנחנו מבקשים שלושה. אנו גורמים ל-Gemini 3, GPT-5 ומודל קוד פתוח (כמו Llama) לעבוד במקביל על אותה בעיה. זה מונע ראיית מנהרה ושובר את "העצלות" ש-LLMs סובלים ממנה לעיתים. גישה זו גם נבדק מדעית מוכיחה שניתן למנוע הזיות של AI ולבנות שרשראות ארוכות מאוד ללא שגיאות

2. המסנן הקשיח (החוק)
כאן אין מקום לוויכוח. קוד חייב להתקמפל. לינטרים אסור להתלונן. וחשוב מכך: ה בדיקות קופסה שחורה חייבים לעבור בהצלחה. אנחנו לא בודקים אם הפונקציה עובדת פנימית (זה עלול לתמרן את ה-AI), אנחנו בודקים אם המערכת עושה את מה שהיא אמורה לעשות מבחוץ. נכשל המבחן? ישר לפח. המבחנים

3. המסנן הרך (חבר המושבעים של ה-AI)
זהו החידוש האמיתי. הפתרונות שנותרו מוצגים בפני "בינה מלאכותית מצביעה" מיוחדת. סוכן זה אינו כותב קוד, אלא קורא קוד. הוא אומן על עקרונות הארכיטקטורה שלנו, דרישות אבטחה (OWASP, ISO) וכללי תאימות (חוק ה-AI של האיחוד האירופי).
הוא מצביע: “פתרון א' מהיר יותר, אך פתרון ב' בטוח יותר ומתאים טוב יותר לארכיטקטורת המיקרו-שירותים שלנו.”

המנצח עובר לייצור.

שילוש הקדוש של התוכנה

מודל זה אוכף הפרדת רשויות שחסרה בצוותים רבים.

• הרשות המחוקקת (האדריכל): הארכיטקט כותב את ה'חוקה'. הפרומפטים, מסמכי הארכיטקטורה (project-description.md, rules.md en principles.md), הדרישות המחייבות. הארכיטקט קובע מה מה אנו בונים ו למה.
• הרשות המבצעת (סוכני הקידוד): הם מבצעים. מהר, בזול, ובחסות מפתחים אנושיים.
• הרשות השופטת (רשות התכנון): שכבת בינה מלאכותית בלתי תלויה העומדת בדרישות החוק.

מסקנה: התפקיד החדש של הארכיטקט

זה משחרר אותנו מעריצותן של שגיאות תחביר ומאפשר לנו להתמקד במה שאנחנו טובים בו: חשיבה מערכתית. גילוי האמת. מבנה וקבלת החלטות.

השאלה היא לא אם בינה מלאכותית יכולה לכתוב את הקוד שלנו. זה כבר הוכרע. קוד הופך ברובו למוצר חד-פעמי.
השאלה היא: האם אתה מעז לשחרר את השליטה על ה ביצוע כדי בכך להחזיר את השליטה על ה איכות ?