רשות עיצוב הבינה המלאכותית

אנו עומדים בנקודת מפנה בפיתוח תוכנה. הדיון הוא לרוב על איזה האם ה-AI כותב את הקוד הטוב ביותר (Claude מול ChatGPT) או היכן היכן ה-AI צריך לשכון (IDE או CLI). אבל זו לא השאלה הנכונה.

הבעיה היא לא ה ליצור של קוד. זו ה אימות שלו.

כאשר אנו מאמצים בינה מלאכותית כ'מקדדי אווירה' (Vibe Coders) – שבה אנו מציינים את הכוונה וה-AI מבצע את הביצוע – אנו יוצרים זרם עצום של תוכנה חדשה. להקת סוכני AI יכולה לייצר בדקה אחת יותר קוד ממה שמפתח בכיר יכול לסקור בשבוע. האדם הפך לצוואר הבקבוק.

הפתרון אינו עוד בני אדם. הפתרון הוא סמכות עיצוב AI.

מבעל מלאכה למנהל מפעל

באופן מסורתי, "רשות התכנון" היא קבוצה קטנה של אדריכלים המתכנסת פעם בשבוע או בחודש כדי לאשר או לדחות עיצוב. בעולם של פיתוח בינה מלאכותית במהירות גבוהה המודל הזה מיושן לחלוטין. הוא איטי מדי ומגיב מדי.

כאשר אנו עוברים ל-"קוד חד-פעמי" – תוכנה שאנו לא מבצעים לה ריפקטורינג אינסופי, אלא זורקים אותה ומייצרים אותה מחדש כאשר הדרישות משתנות – התפקיד שלנו משתנה מהותית. אנחנו כבר לא בנאים שמניחים לבנה אחר לבנה. אנחנו האדריכלים של המפעל שמדפיס את הקירות.

אבל מי מוודא שהקירות האלה ישרים?

ה'כפפה': מבחן אש אוטומטי

רשות עיצוב בינה מלאכותית (AI Design Authority) אינה אדם, אלא צינור. "כפפה" שדרכה כל שורת קוד שנוצרה חייבת להילחם כדי להגיע לייצור. תהליך זה אינו מחליף את סקירת הקוד האנושית ב כלום, אלא ב טובים יותר.

זה עובד בשלוש שכבות:

1. הרשות המבצעת (היצירה)
אנחנו לא מבקשים מ-AI אחד פתרון, אנחנו מבקשים שלושה. אנו מאפשרים ל-Gemini 3, GPT-5 ומודל קוד פתוח (כמו Llama) לעבוד במקביל על אותה בעיה. זה מונע ראיית מנהרה ושובר את "העצלות" ש-LLMs סובלים ממנה לעיתים. גישה זו גם נבדק מדעית מוכיחה שניתן למנוע הזיות של AI ולבנות שרשראות ארוכות מאוד ללא שגיאות

2. המסנן הקשיח (החוק)
אין מקום לוויכוח כאן. הקוד חייב להתקמפל. לינטרים אסור להתלונן. והכי חשוב: ה בדיקות קופסה שחורה חייבים לעבור. אנחנו לא בודקים אם הפונקציה עובדת פנימית (זה עלול לתמרן את ה-AI), אנחנו בודקים אם המערכת עושה את מה שהיא אמורה לעשות מבחוץ. אם הבדיקה נכשלת? ישר לפח.

3. המסנן הרך (חבר המושבעים של ה-AI)
זו החדשנות האמיתית. הפתרונות שנותרו מוצגים בפני 'AI הצבעה' מיוחדת. סוכן זה לא כותב קוד, אלא קורא קוד. הוא אומן על עקרונות הארכיטקטורה שלנו, דרישות אבטחה (OWASP, ISO) וכללי תאימות (חוק ה-AI של האיחוד האירופי).
הוא מציין: “פתרון א' מהיר יותר, אך פתרון ב' בטוח יותר ועוקב טוב יותר אחר ארכיטקטורת המיקרו-שירותים שלנו.”

המנצח עובר לייצור.

הפרדת הרשויות של התוכנה

מודל זה מכריח הפרדת רשויות שחסרה בצוותים רבים.

• הרשות המחוקקת (האדריכל): הארכיטקט כותב את ה“חוקה”. הפרומפטים, מסמכי הארכיטקטורה (project-description.md, rules.md, skills.md en principles.md), הדרישות המחייבות. הארכיטקט קובע מה מה בונים, מי בונה, איך ו למה.
• הרשות המבצעת (סוכני הקידוד): הם מבצעים. מהר, בזול ובחסות מפתחים אנושיים.
• הרשות השופטת (רשות התכנון): שכבת בינה מלאכותית עצמאית הבוחנת את החוק.

מסקנה: התפקיד החדש של הארכיטקט

זה משחרר אותנו מעריצותן של שגיאות תחביר ומאפשר לנו להתמקד במה שאנחנו טובים בו: חשיבה מערכתית. מציאת אמת. מבנה וקבלת החלטות.

השאלה אינה אם בינה מלאכותית יכולה לכתוב את הקוד שלנו. נושא זה כבר נסגר. קוד הופך ברובו למוצר חד-פעמי.
השאלה היא: האם אתה מעז לקחת את השליטה על קוד לשחרר, כדי להחזיר את השליטה על ה איכות להחזיר?

תיידע אותי